גמרא
פירוש
עֵדִים זוֹמְמִין דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי סָבַר לַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
עדים זוממין דממונא הוא וכו׳. הוה מצי לשנויי דבדיבורא לא מיירי אף על גב דרחמנא קרייה מעשה. ע״כ תלמידי הר״י. ליתני תרי גווני שור ליתני שור וכו׳. על כרחיך בתם דומיא דתנן רבי עקיבא אומר תם שחבל וכו׳. ותימה מה מקשה ושמא דוקא במועדים קא מיירי ולא בתמין. וי״ל דהכי פריך וליתני שור דאזיק שור במועד ושור דאזיק אדם בתם והיינו תרי גווני שור. מהר״י כהן צדק ז״ל. הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה. לפירוש רבינו תם ז״ל דמפרש תבריה לגזיזיה משום דאמרינן לקמן כלם כאבות לשלם ממיטב מאי איצטריך למימר תבריה לגזיזיה ואפילו אי לא תבריה לגזיזיה לא מצי למיתני תרי גווני שור דעל כרחך שור דאזיק שור איירי בתם דאי לא אידי ואידי נזק שלם הוא דמשלם כדקאמר לעיל. וי״ל דהכי קאמר ליתני שור דאזיק שור דהיינו בין תם בין מועד ובנזקי אדם אין חילוק כלל ומשני תבריה לגזיזיה דבאדם נמי יש חילוק. ע״כ גליון. המטמא והמדמע. כתבו בתוספות דהוה מצי למימר דלא תני להו משום דלא מחייב בשוגג. וקשה והרי בושת שאינו חייב בשוגג דאינו חייב בבושת עד שיתכוון. וי״ל דבשלמא בושת מצינו שם בושת בעלמא שחייב בשוגג כגון שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה אבל גבי מנסך ומדמע ומטמא לא מצינו בהם חיוב בשוגג כלל. גליון. אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הוה ליה קנסא. תימה דמה צריך לומר הוה ליה קנסא תיפוק ליה דהוה מדרבנן כיון דלא שמיה היזק ור׳ אושעיא לא תני אלא דחייבים מדאורייתא. וי״ל כיון דכולן חייבין לא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא. מיהו קשה לי דתיפוק ליה כיון דלא כתיבי באורייתא למה יקרא אב. ע״כ ממהר״י כהן צדק ז״ל. לימא קסבר רבי חייא היזק שאינו ניכר הוי היזק. וא״ת כי נמי לא שמיה היזק תיקשי דאם כן הוה קנסא וכבר תנא ליה קנסא. י״ל דגבי קנס יש לו לשנות כל הצדדין אבל אי שמיה היזק הא ודאי דלא בא לפרש כל הענינים שאדם יכול להזיק. ועוד אומר מורי ז״ל דאי לא שמיה היזק אלא קנס איצטריך שפיר למיתני דלא הוי בכלל קנסא דתנן כבר דהא לא איירי רק בקנס דאורייתא כגון מפתה וכו׳ והכא קנסא דרבנן הוא אבל אי שמיה היזק אם כן דאורייתא הוא כשאר נזק ואם כן בכלל נזק הוא. תלמיד רבינו פרץ ז״ל. וקתני היזק שאינו ניכר. ומכל מקום תנא להו כלהו השלושה וחשבינהו בשלושה משום דהוי שמות מחולקים מידי דהוה שוכר דדינו כשומר חנם או כשומר שכר ואפילו הכי חשיב ליה. אי נמי משום דהא מצריך להו בגיטין. תלמיד רבינו פרץ ז״ל. תנא מניינא למעוטי דרבי חייא. דהא לעיל דייקי מאי טעמא לא תנא להו אלא משום דלא איירי בהו ולא תננהו כדקאמר לעיל וכן הא דקאמר בסמוך למעוטי מסור ומפגל היינו כדפרישנא דלא תננהו אבל ודאי למעוטי היינו דלא איירי בהו. תלמיד רבינו פרץ ז״ל. ומפגל. פירוש רש״י ז״ל שחט חטאת לשם שלמים. וקשה למה לא פירש כמו מפגל בעלמא כגון ששחט לאכלו חוץ לזמנו. וי״ל משום דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שינה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. גליון. וז״ל תוספי תוספות להרא״ש ז״ל מפגל פירש רש״י ז״ל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו. ובפרק הניזקין דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבין שוגגים פטורין לא פירש כן אלא פירש כדין פיגול כגון שחשב לאכלו חוץ לזמנו. וי״ל דפירש התם לפי הענין דקתני שוגגים פטורים דלא תימא מה צריך לחשב באכילה ואף על גב דשוגג הוא דסבר שאין הזבח נפטר בכך מכל מקום קרוב למזיד הוא דלמה היה לו לחשב באכילתו דלשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח וכו׳ ולא קא חשיב לשם זמן אכילתה וזה שחשב באכילה ושנה זמן אכילתו ליחייב קא משמע לן דפטור והכא קא משמע לן בשנוי זבח דלא תימא כיון דמצויים הרבה זבחים בעזרה הוי כמו אנוס אם שנה שם הזבח קא משמע לן דאדם מועד לעולם. כנ״ל. ע״כ. ואין להקשות אמאי הזכיר כהן והלא שחיטה בזר כשרה ויאמר ישראל שפיגל. וי״ל דלא תמצא שיתחייב בנזק אלא כהן דאלו זר ששחט אין רגילות שישחוט קרבנו אלא בעליו ולא שייך לומר בו שילום ההפסד שאם הפסיד לעצמו הפסיד. גליון. וז״ל המאירי ז״ל וי״מ דמפגל היינו ששחטו במחשבה חוץ לזמנו שאף על פי שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בה מעשה. ע״כ. וכתוב בגליון וז״ל מפגל מה שפירש רש״י ז״ל ששחט חטאת לשם שלמים (ולא) לשם חטאת או לשם עולה נראה דמילתא דפסיקא נקט דשלמים לא משכח אלא באומר הרי עלי דאלו בהרי זה לא מחייב באחריותן ואין הבעלים נפסדים. ע״כ. בשלמא מפגל בקדשים לא קא מיירי. הוה מצי למימר טעמא דשייך בתרווייהו משום דפטורי בשוגג ומסור נמי משכח בגוונא טובא בשוגג שהיה סבור שהיה של גוי או גווני אחריני. וכ״מ הא קתני מטמא ומדמע דבשוגג פטור י״ל דכל שכן דלא קתני מסור ומפגל משום דבכלל מטמא ומדמע נינהו. וכי תימא ליתני וקא משמע לן דאפילו בדיבורא היינו שמשני בדיבורא לא קא מיירי. ע״כ גליון. והוא הדין למסור היכא דלא נתכוון כלל למסור אף על גב דאתמסיר ממונא דהאיך על גרמא דיליה לא משלם כלל ואי חזו דייני דלשבעוהו דלא אכוון לממסר כלל והדברים מוכיחים כמו שטוען מצי לאשבועיה היסת. עד כאן משטה נמצאת מכתיבת יד המחבר והוא הר׳ מאיר הכהן בר יצחק מסרקסטה ז״ל והיה בשנת ארבעת אלפים ותתקצ״ה ליצירה. דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמאן דאמר התם דוקא כשביטל. תמיהא לי אמאי לא תני דיני דגרמי כמד״א דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ואולי כלהו הוו להו בכלל נזק. ואף על גב דרבי חייא תני היזק דלא דמי אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הוי נמי בכלל חד מינייהו אף על גב דהנך בידים והני בגרמי לחוד ושלושים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קא מיירי ושן ועין וראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני להו כדתני כלהו הנך קנסי דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה רבי חייא אף על גב דתני קנסי טובא וכי אמרינן דשמיה היזק הוה קשיא לן אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצריך לי עיון. הרשב״א ז״ל. כולן כאבות. וקשה דמה מדקדק בריש פרק קמא אבות מכלל דאיכא תולדות שמא קרי להו אבות דכלן כאבות לשלם ממיטב כדהכא. ונראה לי דהכי קאמר אבות מכלל דאיכא תולדות דאי ליכא תולדות כלל אם כן אמאי קרי ליה אבות ליתני סתם ארבעה נזיקין השור וכו׳ משלם ממיטב. ע״כ. מהר״י כהן צדק ז״ל. אמר אביי אתיא תחת נתינה וכו׳. פירש רש״י תחת נתינה וכו׳ בכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור דכתיב ביה תחת משלם ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת. ונראה לי הפירוש הנכון מה שפירש רבינו חננאל ז״ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי ״ישלם״ ומשור אתו כלהו וז״ל שפירושו מצאנו בפירוש בשן ורגל דכתיב וביער בשדה אחר מיטב שדהו וכו׳ ישלם וגמרינן מיניה דכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וכו׳ בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו ולמד עוד מי שאין כתוב בו תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי שור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב הוא וילפינן מיניה הנזקין דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תחת חבורה וילף מיניה האונס דכתיב ונתן האיש השוכב וכו׳ תחת אשר עינה וכו׳ ותו ילפינן אחריני מהאונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף ומשלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב וילפינן מינה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו רק שבתו יתן וכו׳ ע״כ. וקשה לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומכל מקום לפירוש רש״י ז״ל כלהו אתיין לבד מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני. הרשב״א ז״ל. אתיא תחת נתינה וכו׳. פירש בקונטרס דבושת נפיק מתחת אשר עינה דאיכא בושת ופגם. והקשה הר״ר אשר דבסוף אלו הן הנשרפין אמרינן דכהן אונן שעבד חלל ודרשינן ליה מן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ופריך ונילף חילול חילול מתרומה ומשני דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה בושת ופגם נמי דאתי מן הכלל לא ילפינן בגזירה שוה. וצריך עיון. מהר״י כהן צדק ז״ל. כתבו בתוספות בד״ה תחת נתינה ועדים זוממין פירש רש״י ז״ל דכתיב בהו נפש בנפש וריב״א פירש דלא צריכי להאי קרא שהם תלויים באחרים כמו שרצו לחייב אחרים ממיטב הם יתחייבו ממיטב או אם העידו דחייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית יתחייבו בזיבורית. תוספי הרא״ש ז״ל. אמנם לפירושו אם היו מעידים על תם שהזיק או על ב״ח והוזמו אין משלמין ממיטב וזה דוחק. ע״כ תוספות רבינו ישעיה. והרב המאירי ז״ל כתב וז״ל מה שנאמר כאן לדעתי אינו אלא כשרצו להפסיד מעות ואין להם מעות לשלם משלמין ממיטב אבל כל שבאו להפסיד זיבורית אינו משלם מיטב וכן כתבו גדולי המפרשים. ע״כ. ישלם כסף. הקשה ר״מ למה צריך גזירה שוה מכסף לאונס לא צריך דגמרינן תחת אשר עינה מתחת שור המועד דכתיב שלם ישלם שור תחת השור ומפתה אתי מכמוהר הבתולות ובמוציא שם רע כתיב נתינה וענשו אותו מאה כסף. ותירץ דלמוציא שם רע איצטריך גזירה שוה לכסף דנתינה דהתם לא קיימא אמשלם אלא אבית דין כלומר ונתנו בית דין לאבי הנערה וגזירה שוה לא נתקבלה אלא היכא דכתיב אמשלם. הרא״ש ז״ל. וז״ל גליון תוספות אומר הר״ם דגזירה שוה דבסף לא איצטריך לאונס ומפתה דהא כתיב באונס תחת וכתיב נמי ונתן ומפתה גמרינן מיניה לכל מילי ולא איצטריך אלא למוציא שם רע ואף על גב דכתיב ביה נמי ונתנו ההוא ונתנו קאי אבית דין ולא אמוציא שם רע. ונראה דאיצטריך גזירה שוה דכסף לכל הנהו דכתיב בהו נתינה דנתינה לא כתיב בשן ורגל אלא גמרינן נתינה מיתן לאדוניו וגבי ההוא נתינה כתיב כסף וכתיב נמי כסף אצל ישלם. אבל אכתי קשה לשתוק מגזירה שוה דכסף או דתחת דאונס ומפתה אלא נראה כמו שתירץ מהר״ם. ע״כ. מאי קאמר. מסופק היה לפרש לא הרי דאף על גב דבכמה מקומות תנא לא הרי זה כהרי זה התם מסיים במילתיה הצד השוה אבל הכא לא תנא ליה אלא בסיפא גבי בור. ע״כ. רבינו ישעיה ז״ל. מאי קאמר. פירשו בתוספות משום דלא מצי לפרושי האי כשאר לא ראי שבתלמוד וכו׳. וקשה ולמה חזר ואמר פעם שנייה מאי קאמר. וי״ל שכך דעת התלמוד דאיכא למימר חדא מחדא הוי שלא כדרך התלמוד אבל חדא מתרתי הוי כדרך התלמוד על זה הקשה פעם שנית לומר שגם חדא מתרתי הוי שלא כדרך התלמוד. גליון. מאי קאמר. קצת קשה מאי פריך אי ידע לפירכיה דלעיל ואי לא ידע מאי משני הלא לא תירץ כלום. ודוחק לומר שתירץ לו אך שלא רצה להאריך כאן לפי שכבר פירשה למעלה ואפילו אם נאמר שקצר כאן אבל אמת שתירץ לו יפה פירוש המשנה סוף סוף קשה מה שחוזר ומקשה על סיפא מאי קאמר והלא כבר תירץ לו ואפילו אם נפרש דבסיפא דוקא קשיא ליה משום דמוכחא שאין זה לא הרי כמו שאר לא הרי שבתלמוד בפירוש ר״י במתניתין אם כן נצטרך לומר דברישא לא תירץ לו האמת דשני לא אתי מראשון אלא תירץ לו בסתם הצריכות שאין בזה מה שאין בזה והיה סבור המקשה דלעולם ראשון משני יש ללמוד כמו שמשמע בשאר מקומות לכך כשמגיע לסיפא הקשה לו. וזה דוחק לומר שהמתרץ הראשון לא פירש לו כל הצריכות ועוד איך היה זה שמתרץ ראשון לא תירץ קושיא שנייה. לכך נראה דלעולם ידע הפירוש אלא שמקשה לו מאי קאמר שאינן דומין ומה בכך שאינן דומין ותירץ לו רב זביד שהיה קשה לתנא דהיה לנו ללמוד שני מראשון ופירש לו הכל. ושוב אותו מקשה שהקשה לרב זביד לא היה קשה לו יותר אסיפא ואותו שהקשה לרב משרשיא ולדידיה לא הוה קשה ארישא דידע שהיה קשה לתנא דהוה לן למילף חד מחבריה אך שהיה מפרש כמו בעלמא דהוה לן למילף ראשון משני לכך אסיפא קשה לו דלא דמי לעלמא ותירץ לו רב משרשיא ודאי דלא דמי לעלמא. ע״כ גליון אחר. ותיתי אידך. פירש בקונטרס במה מצינו. ולא פירש בק״ו שאם היה בק״ו אם כן לא היה צריך לחזור התנא ולא הרי המבעה כהרי השור. ע״כ. גליון. חדא מחדא לא אתיא. כתב ר״ם תמהני מה שפירש רש״י ז״ל לשמואל לא אתי מבעה משור שכן כוונתו להזיק והא אסיקנא לעיל תנא שור לרגלו ולרב נמי פירש דלא אתי משור שכן כוונתו להזיק ולדידיה נמי אסיקנא לעיל תנא שור וכל מילי דשור והוה ליה לתרץ לשמואל שכן היזיקו מצוי ולרב שמשלם אדם הכופר. תוספי הרא״ש ז״ל. וכתב הרב שמואל הלוי ן׳ חכם ז״ל וזה לשונו בפירושי רש״י שלנו לא כתיב הכי אלא זה לשון רש״י ז״ל לא אתיא כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה ולפי זה לא קשה מידי מיהו גבי ותיתי אש מינייהו נראה זו הקושיא כדברי רש״י ז״ל. וי״ל דלא דק. אי נמי יש לומר דק דלא הדרינן מתנא שור לקרנו אלא משום קושיא וליתנייה לרגל בהדיא ופירכא דכופר אליבא דרב עבדינן לה כי הוי מבעה דזה אדם למד משור ולא משכח פירכא אחריתי אבל כי אמר תיתי מתרתי שור ואדם הוו מלמדין ואש הוי למד שפיר פרכינן מה לקרן שכן מכוון להזיק דומיא דפירכיה דשמואל. דוק ותשכח. וז״ל גליון חדא מתרתי. פירשו ז״ל לשמואל מה לקרן שכן כוונתו להזיק תאמר באש שאין כוונתו להזיק וכו׳. וקשה והרי לשמואל תנא שור לרגלו. וי״ל שלדעת רש״י ז״ל שרצה לפרש לפי קס״ד דלעיל אליבא דרב יהודה דשמואל תנא שור לקרנו. אבל קשה גבי חדא בחדא פירש רש״י מה מצינו וגבי חדא מתרתי לא פירש מה מצינו אם כן משמע שרצה לומר שלומד מק״ו והיאך תעשה ק״ו ללמוד אש מקרן ושן. על כן נראה שזה היה דעת רש״י שהזכיר קרן דמקרן תוכל לעשות הק״ו ומה קרן שיש בה תמות שמשלם חצי נזק חייב אש לא כל שכן ולכן לא פירש מה מצינו לפי שהיה דעתו בשביל הק״ו. עוד פירש רש״י ז״ל דהכי פרכינן מה לקרן שכן כוונתה להזיק. וא״ת למה לא אמר אליבא דשמואל מה לשור שכן משלם הכופר תאמר באש שכן אינו משלם הכופר. וי״ל דאיכא למימר היא גופה נילף דאש יהיה משלם כופר לפיכך לא עשה ממנו פירכא. וכי תימא דלא מצינו למימר דאש ישלם הכופר דדרשינן עליו ולא על האש. ליתא דהני מילי דדרשינן מיעוט דמעליו ולא על האש היינו היכא דכתיב אש אבל כל זמן דלא כתיב אש נילף משור דישלם כופר שיהיה דינו כמלמד הילכך לא עשה ממנו פירכא. וקשה אם כן לפי זה מאי קאמר מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים היא גופה נילף שיהא חייב בארבעה דברים. וי״ל דבושת ליכא באש כלל דבושת אינו חייב עד שיתכוון. וא״ת לרב למה לא עשה פירכא מה לשור שכן משלם כופר. יש לומר דאיכא למימר היא גופה נילף כמו שתירצנו אליבא דשמואל. ועוד יש לומר דלכך פרכינן מה לשור שאין כוונתו להזיק לומר לך דלא מצינו למפרך שכן משלם כופר דשור אינו משלם כופר אלא אם כן כוונתו להרוג את האדם. ואם תקשה מטעם כופר אתה צריך לומר תאמר באש שאין כוונתו להזיק ואז לא תוכל לומר שן יוכיח שאין כוונתו להזיק שהרי מצינו כוונה בשן מתוך הנאתה מתכוונת להנות ומתכוונת להזיק וכיון שבאת מכח סברא לא תוכל לומר הוא גופה נילף דבשלמא כשאתה בא מכת הדין אתה יכול לומר היא גופה נילף אבל כשאתה בא מכח סברא לא תוכל לומר היא גופה נילף. גליון. מה שפירש רש״י ז״ל דפרכינן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים למאן דאמר אשו משום חציו לא שייכא הך פירכא דאש נמי כדין אדם הוא ואיכא למיפרך מה לאדם שכן נזקי גופו ולמאן דאמר אשו משום ממונו שייכא הך פירכא. מהר״י כ״ץ ז״ל. אמר רבא כלהו כי שדית בור אתיא לבר מקרן. כלומר מבור וחד מינייהו אתיא כלהו אבל אין לפרש דכי שדית בור בכלהו כי הדדי קאמר כגון מבור וקרן ושן ורגל ואדם אתי אש ומבור וקרן ואדם ושן ואש אתי רגל וכן כלם דאם כן הוי מצי למימר נמי כלהו כי שדית קרן בינייהו אתיא לבר מבור כדתנן לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק. תוספות שאנץ.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush